אורלי קראוס - ויינר: ״כתיבה - המקצוע היחיד שלעולם אינו משעמם״
״מכל המקצועות בעולם, כתיבה היא המקצוע היחיד שאף פעם אינו משעמם״

״מכל המקצועות בעולם, כתיבה היא המקצוע היחיד שאף פעם אינו משעמם״

״מכל המקצועות בעולם, כתיבה היא המקצוע היחיד שאף פעם אינו משעמם״

למתבונן מהצד נראה שכוכבה של אורלי קראוס – ויינר דרך בין לילה עם פרסום ספרה הראשון ״התרוממות״. המציאות, כמובן, הייתה שונה. רגע לפני ש”אתנה” ספרה ה-15 רואה אור, אורלי קראוס  - ויינר מספרת לאוולין לוי, מנהלת ההוצאה לאור של סטימצקי, על הדרך שעברה ככותבת, על מקורות ההשראה שלה, על אהבתה לכתיבה ועל רגעי הקושי

הרעיון לכתוב על דיילות בספרה הראשון “התרוממות”, נולד בשנות ה-80, כשקראוס – ויינר עבדה כדיילת בעצמה, וליווה אותה במשך שנים ארוכות, במהלכן עברה מהגשת משקאות בשחקים להגשת משקאות על הקרקע כמלצרית וכברמנית, הפכה לאם, ובסופו של דבר עשתה הסבה מקצועית לכתיבה עיתונאית. ״אחרי שהבת שלי נולדה הבנתי שאני לא חוזרת לחיי הלילה. ידיד שלי שעבד בעיתון ״חדשות״ החליט שמתאים לי לכתוב כתבות צבע, והוא צדק. כתבתי על מצוקותי בתור אמא חדשה. שלחתי את הטקסט והוא פורסם, אפילו ללא עריכה. ואז החלטתי ׳אוקיי, אתחיל לכתוב על הדיילות׳. גיסי ז״ל, שעבד באותה עת כעורך וידיאו בערוץ 2, שמע על הרעיון ואמר שלדעתו הוא יתאים לסדרה. לקחתי קורס באוניברסיטה הפתוחה בכתיבת תסריטים, ואת ״התרוממות״ התחלתי לכתוב בתור תסריט״.

במשך שלוש שנים ניסתה קראוס לקדם את ״התרוממות״ בקרב חברות הפקה שונות. ״כולם אמרו לי שזה רעיון נהדר, אבל נורא יקר להפקה. אחרי 3 שלוש שנים התייאשתי והחלטתי לכתוב ספר. בהנחה שאשלח להוצאות והן יקבלו אותו אם יחשבו שהוא טוב, או לא יקבלו במידה ויחשבו שהוא לא טוב, אבל כך לפחות אדע איפה אני עומדת בלי הצורך לשמוע תירוצים״. אותם אומץ ונחישות הביאו את קראוס לשלוח את כתב היד הראשון שלה לרם אורן. ״לרם הגעתי דרך חברה משותפת, שסיפרה לו שאני כותבת על דיילות. הוא אהב את הרעיון וביקש שאשלח את הטקסט. שלחתי את מה שהיה לי: חצי כתב יד. רם, אדם מדהים, מענטש אמיתי, חזר אלי תוך ארבעה ימים, ואמר לי ככה: ׳חסר סקס, חסר מתח והפרק הראשון לא מספיק טוב׳״. קראוס, שמגדירה את עצמה ״חיילת ממושמעת״ לא יכלה לבקש הכוונה טובה יותר. ״תוך יומיים כתבתי פרק ראשון חדש, שכן היה מספיק טוב, והתחלנו לעבוד יחד״. אורן, שהיה בראשית דרכו כמוציא לאור, התחבט בשאלת העריכה של הספר. ״הוא היה בתחילת דרכו, לא היו לו עורכים, והוא ביקש את רשותי להתייעץ עם צרויה שלו, שעבדה באותה תקופה כעורכת ב״ידיעות אחרונות״. הסכמתי, וצרויה התלהבה. היא אמרה לרם שהיא אוהבת את הכתיבה שלי, ושידיעות מחפשים ספר מהסוגה של ״התרוממות״. רמי היה מספיק מענטש כדי לאפשר לי ללכת לידיעות, ונתן לי את  ברכתו״.

הפרסום לו זכה הספר וההצלחה הגדולה משכו אל קראוס קהל קוראים גדול ונלהב, אך גם לא מעט ביקורת ארסית. ״בשנים האלו למדתי לראשונה להתמודד עם קנאה״ היא אומרת ״למרות שלא הבנתי במה יש לקנא. הייתי בת שלושים ושבע ועבדתי קשה, התרוצצתי שלוש שנים עם כתב היד שלי. לא הייתי ילדה בת עשרים ואחת שיום אחד החליטה לכתוב ספר שהפך להצלחה״.

קינאו בך על היכולת לכתוב. זו מתנה. ״כשיצא התרוממות, הבת שלי היתה בגן אנטרופוסופי, יחד עם ילדים של יוצרים רבים: שלומי ברכה ואביגיל אריאלי – גרושתו, רני בלייר, משה פרסטר וגם המון ציירים ואמנים, וכולם עלו אלי לרגל ושאלו איך עשיתי את זה. לכל מי שאמר לי ׳יש לי נושא׳ עניתי שישב לכתוב, בהנחה נאיבית כנראה, שבאמת כל אחד מסוגל לכתוב. עד היום כשאנשים באים אלי עם סיפור אישי טוב, אני אומרת להם ׳שבו ותכתבו׳״ מסיבות רבות ומגוונות, אבל היום אני מבינה שלא כל אחד מצוייד ביכולות הנדרשות לכך.

לאנשים קשה להיכנס לשגרה עקבית של כתיבה. ״אחרי התרוממות אמרו לי ׳בטח יש לך חריצות ומשמעת עצמית מטורפת׳ – והסתכלתי מסביב לראות על מי מדברים… אני? שבחיים לא סיימתי כלום? שעשיתי בגרות עם מורים פרטיים, שאת שנות בית הספר ביליתי בים – משמעת?״

ספרי לנו בכל זאת על החוקים של שגרת הכתיבה. ״אני כל כך נהנית מזה, שאני לא חושבת על זה בתור קושי. זה הקסם. בסביבות  עשר, אחת עשרה בבוקר אני מתחילה להתניע. פעם הייתי כותבת ממש אל תוך הלילה, אבל אחר כך לא הייתי מסוגלת לישון, זה יוצר אצלי אדרנלין. גם לא אכלתי, כי זה מעייף אותי. כל היום קפה, סיגריות ואדרנלין – זה גובה מחיר״.

עגנון עבד בעמידה, מתוך אמונה שכתיבה היא עבודה. בעבודה לא יושבים. (אם לשפוט לפי הכתבים שלו – זה פטנט שעובד). ״אני לא מאמינה בסבל. אני לא חושבת שמסבל יוצאים בהכרח דברים טובים. לפחות לא אצלי. מוזרה לי ההנחה שרק אם אתה מיוסר אתה אמן״.

נפלא מה שאמרת עכשיו, ואני חושבת שזה הטיפ הגדול ביותר לאנשים כותבים: לא לשכוח ליהנות. ״אני מאמינה בזה בכל ליבי״.

דווקא בגלל שאת כותבת מאהבה מעניינים אותי הרגעים הקשים. כתבת המון ספרים, יש לך המון שעות טיסה. לטובת קוראינו, שרבים מהם הם אנשים כותבים, את יכולה לשרטט תהליך של היחלצות מקשיים ככותבת - כשלדמות קורה משהו לא טוב, כשמקור ההשראה יבש? ״זה לא קורה לי. יש לי חברה מתקשרת והיא אומרת שאני מחוברת לספריית סיפורים קוסמית – כך באמת הרגשתי כשכתבתי את ״המערבולת״. יש קשיים, אני לא אומרת שלא. כשאני מגיעה לרגע מת, כשהמוח נשרף מרוב מחשבות, אני הולכת לשחות או לצעוד. זה סוג של מדיטציה לדעתי״.

ואחר כך את פשוט ״מתחברת״ לספריה הקוסמית״שבועיים אחרי ש״התרוממות״ יצא לאור, דובי מ״ידיעות אחרונות״ (דב איכנולד, מנכ״ל הוצאת ידיעות אחרונות), הזמין אותי אליו למשרד לחתום על עוד חוזה. הייתי בהלם. מצד אחד כבוד גדול. מצד שני, מ-1984 עד 1996 הסתובבתי עם אותו רעיון, לכתוב על דיילות, ועכשיו, שבועיים אחרי, כבר מצפים ממני לרעיון לספר חדש? דובי אמר לי שהוא סומך עלי שאמצא נושא. הוא אפילו הציע לי מקדמה. רק בדיעבד הבנתי שהוא רצה לסגור איתי מהר״ היא צוחקת. “חזרתי הביתה ולא ידעתי מאיפה להביא רעיון. ״התרוממות״ התבסס על חוויות שלי, אירועים מחיי. ואז החלטתי לכתוב על חבורת הילדות שגדלתי איתה שבזכותה הצלחתי לשרוד את גיל ההתבגרות״.

פלאנרי אוקונור, סופרת אמריקאית מצליחה, אמרה פעם שלכל מי ששרד ילדות יש מספיק חומרים לכתיבה לשארית ימי חייו״נכון. כשהתחלתי, כל הסוגה של כתיבת סיפורים מהחיים היתה בחיתוליה, ואני משתדלת מאוד לכתוב על עולמות שאני מכירה. התחושה שקיבלתי פעם מסופרים ישראלים הייתה – אם אין בשורה לאנושות אסור לכתוב. מתי הרגשתי שאני יכולה לכתוב בלי בשורות חדשות לאנושות? כשקראתי את ״שירת הסירנה״. נהניתי, הספר היה מקסים. אז כתבו בסגנון הזה בארץ רק עירית לינור, רמי אורן ומיכל שליו. היום יש הרבה יותר סופרים מן הסוגה הזו, ואני חושבת שהיום הרבה יותר קשה לחדור. התחרות יותר גדולה ולא קל להזיז את מי שהגיע קודם”.

מה  הכי חשוב בעיניך - הזרימה של העלילה, המתח, המבנה, הדמויות, האווירה״הכל חשוב, אבל הכי חשוב שיהיה סיפור מרתק. בספר טוב, הסיפור חייב להיות מרתק. הגיבורים המרכזיים צריכים להיות כאלה שאפשר להזדהות איתם, שאכפת מהם. לבנות דמות כזו זה סיפור ארוך, אבל בתור טיפ, אני יכולה לומר: ״תחשבו על אנשים שאתם מזדהים איתם, מה גורם לכם להזדהות איתם. נכון שיש לי נטייה לגיבורים יפים״ אורלי צוחקת ומוסיפה ״אבל מבחינת תכונות הם לאו דווקא מצליחנים ומבריקים. בדרך כלל הגיבורים שלי חסרי ביטחון לחלוטין״.

כי איתם נוח לך להזדהות? ״נכון. גם ב״המערבולת״, דמות הרע היא דמות שניתן להזדהות איתה. בסוף הספר הדמות התאבדה, ואני בכיתי״.

ידעת מהתחלה שהדמות תתאבד בסוף הספר״אני לא בטוחה… הייתי באמצע ״דיוקן הונגרי״ והיה לי מאוד קשה. הלכתי לספריה ברמת חן וביקשתי ספר מתח קליל. קיבלתי את ״דיו חיוור״ של הארלן קובן, רק כשסיימתי לקרוא הבנתי שלא עזבתי את הספר במשך ארבע  שעות. הייתה לי הרגשה שגם אני יכולה לכתוב ככה, שיש שם פורמט שכדאי לחלצו. המחשבה לא עזבה אותי. חצי יום אחר כך, היה לי תקציר של ״המערבולת״. כשכתבתי את תקצירי הפרקים סיימתי כל פרק ב-cliffhanger (סיום מותח): הרוצח בדרך לקורבן, ואז עברתי למישהו אחר בתחילת הפרק הבא. זו טכניקה מאוד פשוטה. תוך יומיים וחצי היה לי כל הספר בתקצירים, מאותו רגע נשאר רק לצבוע בתוך הקווים, כמו בחוברת ציורים לילדים – וזה הכי כיף לי. המצוקות, התסכולים, הקושי, כולם נמצאים בשלב הבניה. סיימתי את הספר בחודשיים. לא חוויתי כזה דבר אף פעם״.

למרות התקצירים והקווים המשורטטים עדיין לא ידעת שהדמות תתאבד בסוף״עד כמה שאני זוכרת לא ידעתי, אבל לאט לאט הסיפור הוביל אותי לשם״.

אחת השאלות שתמיד עולה בשיחות עם סופרים מקצועיים היא האם הכתיבה היא הרפתקה או חוויה מתוכננת מראש. למרות שהיה בידך תקציר של כל פרק, עדיין העלילה הובילה והפתיעה אותך. כלומר, יש כאן עניין של מינונים. בצד אחד של הסקאלה יש סופרים שצוללים אל הלא נודע, בצד השני יש סופרים שעובדים עם תקצירים מוכנים מראש  - וזו לא שאלה של ״או זה או זה״, יש תנועה בין הקצוות״כן. הדימוי של סקאלה יפה. ההיגיון הפנימי של הדמות, שהתגבש תוך כדי כתיבה, הוביל אותה להתאבד. תוך כדי כתיבה אני מבינה את הדמות ומבינה מה מתאים לה. אחת הסיבות ש״התרוממות״ כל כך הצליח היא בגלל שהדמויות הלכו אתי במשך שנים. הן חיו איתי בבית, ידעתי איך הן יגיבו לכל דבר, ואני חושבת שזה מה שנתן לספר חיים״.

בעשר השנים האחרונות אמנון ז׳קונט עורך את הספרים שלך. ״הוא גם חבר והוא אדם מקסים ועוזר לי בהמון דברים. הוא כבר חצי סוכן״.

איך אתם עובדים״אני שולחת לו כל עשרים או שלושים עמודים – ואני תמיד מבקשת ממנו שיכתוב בגוף המייל אם הטקסט מעניין״.

את סומכת עליו שיאמר לך את האמת? ״כן. עד ״זאבים בשלג״, שזה הספר החמישי עליו עבדתי עם אמנון, הייתה לי הרגשה שהוא יותר מדי רך איתי. ואז בקטעים על הפרטיזנים, בתיאורי הקרבות, אמנון כתב לי ׳זה לא חסמב״ה, הגרמנים לא היו כאלה מטומטמים, תכתבי מחדש׳״.

מה שתיארת זו פונקציה שלא תסולא בפז עבור כל כותב. ברגע שיש לך דמות כזו כמו אמנון, אתה במצב טוב לאין שיעור ככותב, מאשר מי שאין לו דמות כזו. ״כשאני קוראת ספר שהתפספס רק בגלל שלא ידעו איפה לשים את הקליימקס, ממש חבל לי. אני מרגישה פספוס והחמצה. יש אנשים שקוראים הרבה ויודעים להצביע על החלקים שלא עובדים. יכול להיות שהם לא מקצוענים בספרות, מספיק שיגידו שההתחלה משעממת, כמו שרם אורן אמר לי על הפרק הראשון של ״התרוממות״״.

בואי נדבר על הספר החדש. ״אני חושבת שאיתו הגעתי לזיקוק. כתבתי את ״אתנה״ בלי תקצירים. הכל התחיל מהרצון שלי לכתוב את הסיפור של אישה שהכרתי פעם. שאיבדה את סבה, אביה במלחמות ישראל ואת אחיה ובן הזוג שלה באותו יום, במלחמת יום כיפור. לאחר מכן היא עזבה את הארץ, ובשלב מסויים, ככל הנראה כתוצאה מנקיפות מצפון, היא פנתה אל המוסד והציעה את שירותיה״.

היא יודעת שכתבת עליה״לא. בסוף זה נעשה חלק מאוד קטן מהספר. תוך כדי תנועה החלטתי שקו העלילה הזה לא מספיק, שצריך שהיא תיחשף, ובשנייה המצאתי את הסיפור על סוכן וסוכנת מוסד שנשלחו לשמור עליה. בסופו של דבר, הסוכנת הצעירה הפכה לדמות המרכזית. לקראת הסוף, כשכתבתי את הסיפור שלה, אמנון אמר לי, ׳לספר יש קצב מסחרר, הוא מותח, ועכשיו את עוצרת את הכל. זה עולם אחר. תשבו, תאטו ותדליקו סיגריה. אני חושש שבשלב הזה אנשים יניחו את הספר בצד׳. זה לא קורה הרבה שאמנון אומר לי דברים כאלה. הוא ביקש שאקצר ואהדק את הסיפור. עשיתי מה שאמנון ביקש, תמצתתי, והסיפור של האישה המבוגרת הפך לחלק קטן ששופך אור על הכל. כתיבה היא הרפתקה. מכל המקצועות בעולם, זה המקצוע היחיד שאף פעם לא משעמם, שום דבר לא חוזר על עצמו״.

אורלי, שיהיה לך ולהוצאת סטימצקי המון הצלחה עם הרומן החדש שלך “אתנה“.

Comments are closed.

- צור קשר -

 אני מסכימ/ה לקבל דוא"ל מסטימצקי הוצאה לאור

- טיפים לקראת פרסום ספר -

הנה חלק מהפרטים החשובים שצריך לקחת בחשבון לפני שמחליטים אם להוציא לאור ספר

  • אין לך סיבה לחשוש
    מלשלוח את כתב היד שלך

    הסופרים הגדולים ביותר השליכו
    את ספר הביכורים שלהם למגרה.
    אנחנו לא רוצים לפספס את
    הסופר הבא…

  • אם מישהו אומר
    “זה לא יעניין אף אחד”

    הוא שוכח כי כולנו רקמה
    אנושית אחת חיה, הכל משותף
    ומעניין את כולם, גם הפרטים
    הקטנים, תהליך ההוצאה לאור
    מתאים לכולם.

  • מומלץ מאד

    לתת לכמה שיותר אנשים
    שאוהבים אותך לקרוא את כתב
    היד ולחייב אותם להאיר ולהעיר.
    ביקורת שבאה מאהבה, כלום
    לא ישווה לה.

  • אין טעם להפעיל צנזורה

    כגון “מה אמא שלי תגיד אם
    היא תקרא את זה???”.
    זה לא משרד החינוך!
    זוהי יצירה!!!
    וכמו לנו האנשים, גם לה
    יכולים להיות צדדים אפלים…

  • כדאי לך לחשוב על הנצח

    ספר הוא משהו שישאר אחריך,
    ערכי, חשוב וחד פעמי.
    חבל שהמתנה הזאת תימנע
    מבני משפחתך.