ראיון עם אלונה פרנקל, מחברת סדרת ספרי נפתלי
״כשכתבתי את הספר הראשון לא חשבתי שאכתוב את השני״

״כשכתבתי את הספר הראשון לא חשבתי שאכתוב את השני״

״כשכתבתי את הספר הראשון לא חשבתי שאכתוב את השני״

וכשאלונה פרנקל כתבה את הספר ה-10 בסדרת ספרי נפתלי היא לא חשבה שתכתוב את ה-11.  מאז כבר 40 שנה שילדים גדלים על הספרים שלה. לכבוד הוצאת הספר החדש בסדרה, תפסנו את הסופרת והמאיירת לשיחה מלאת אהבה

40 שנה חלפו בין נפתלי של ״סיר הסירים״ לבין זה של ״ספר מלא אהבה״ – מה ההבדלים בכתיבה לילד ישראלי בשנות ה-70 ובין כתיבה לילד של 2015? אני חושבת שהצרכים הבסיסיים לא משתנים, והראשונים שבהם הם אהבה והגנה. מעבר לזה יש את ההשפעות של של הסביבה. ילדים היום מוצפים בהרבה יותר רעש חיצוני, הרבה יותר אינפורמציה. אני חושבת שזה יכול להפריע לאדם למצוא את עצמו, להתפתח. עם זאת, בכתיבה לילדים, אני מרגישה שהיסודות שהנחו אותי לא השתנו. קודם כל אני מנסה להעביר כנות, לא לסבן, לא להתנחמד, לדבר בגובה העיניים, לא לפזר הבטחות שווא של סוף טוב. מי שיעיין בספרים שלי  ימצא קונפליקטים, ולא ימצא סוף טוב – אלא תקווה לטוב, ובזה אני מאמינה.

 

הגישה שלך להורים השתנתה? אני חושבת שהגישה היא אותה גישה. יש את השיר של יהודה עמיחי, של הורה שיושב על יד המיטה של הילד ומייחל שרק יהיה טוב, שרק יהיה בריא ושלם. הורים כל כך היו רוצים להיות אומניפוטנטים (כל יכולים), היו רוצים להשיג הכל בשביל הילדים שלהם – וזה לא כך, אז תמיד יש פשרה.

 

אנחנו כבר עמוק אל תוך העשור השני של המילניום השני – ובכל זאת נתקלת בסירוב לפרסם את ״ספר מלא אהבה״ בגלל התיאור הישיר של יחסי מין. מישהי אמרה לי ״לא אוציא ספר שאני לא יכולה להקריא לנכדים שלי״. מצד שני, המדיה מלאה בפורנוגרפיה. יש עיתונים פורנוגרפיים בכניסה לקיוסקים. אין יום שבו שומעים חדשות בלי מעשה מגונה או אונס. אני לא נגד פורנוגרפיה, אני לא פוריטנית, אבל אני לא רוצה שזה יהיה זרוק בכל מקום, פורנוגרפיה צריכה להיות תחומה, נגישה במקומות ספציפיים.

 

בכלל, הדיבור היום מאוד מכני: הפריות חוץ גופיות, פונדקאות, תרומות זרע וביצית – המון דברים מאוד טכניים סביב עשיית ילדים. אבל, האמת היא, שרוב האנושות מתרבה בצורה בנאלית. נפגשים, אוהבים ועושים ילד. העניין של אהבה נראה לי משמעותי. מה שניסיתי להעביר, גם בציורים, זה קודם כל את ההתפעמות מזה שבן אדם בא לעולם, שמשני בני אנוש יוצא אדם חדש. בספר רואים שהכל זה פלא פלאים, וככה גם אני מרגישה לגבי היקום. בסופו של דבר, ספר ילדים זו הפקה משותפת – מי שכתב וצייר, במקרה הזה אני, מי שמקריא אותו ומי שקולט אותו. אני עשיתי מה שיכולתי, ההורה נותן את הפרשנות בעצם ההקראה והילד קולט לפי יכולתו. ברגע שהספר יצא ממני כבר אין לי עליו חזקה, הוא כבר בעולם. אבל, אני אדם אופטימי, ואני מאמינה שהעשיה שלי מספיק חזקה ודומיננטית כדי שהספר יעבור כמו שאני רציתי.

 

לפני שנפתלי בא לעולם איירת ספרי ילדים – מתי החלטת שאת רוצה לעשות את המעבר לכתיבה? איירתי המון ספרים לאנשים נהדרים. זה לא שהחלטתי לעבור לכתיבה. היה לי רעיון, ביצעתי אותו והוא הצליח מעל ומעבר, ומצליח עד היום. אחר כך היה לי עוד רעיון ואחרי חצי שנה עוד אחד. כשכתבתי את הראשון לא חשבתי שאכתוב את השני, וכשכתבתי את ה-10 לא חשבתי שאכתוב את ה-11. היום יש כבר יותר מ-40 ספרים. לא תיכננתי סידרה.

 

היה לי מזל. אני דיסלקטית וכותבת בשגיאות אז לא היו מעסיקים אותי בעבודה שמצריכה כתיבה. אני לא יודעת את לוח הכפל, אז לא היו מעסיקים אותי בבנק. אני שונאת לבשל, אז לא היו מעסיקים אותי כמבשלת. אני אוהבת לתלות כביסה ולהשקות פרחים, אבל זה לא ג׳וב לכל החיים. אני לא יכולה להיות בוסית של אנשים ואני לא יכולה שיאמרו לי מה לעשות. כל המגבלות האלו גרמו לכך שאני עובדת לבד.

 

איך מי שלא יכולה שיאמרו לה מה לעשות מתמודדת עם העורכים של ספריך? הספרים של נפתלי לא עברו שום עריכה ואף אחד לא שינה מילה. בהתחלה, כשכתבתי בשגיאות, חברתי גילה, שהיא האפיפיור של העברית מבחינתי, היתה מתקנת אותי ומבקשת להעביר מילה מפה לשם – והייתי חושבת על זה. אבל ככה אף אחד לא נוגע במה שאני עושה. ב״ספר מלא אהבה״ הייתי יכולה להתפשר ולשנות, אך לא רציתי, והוא היה מונח הרבה זמן. בספרים למבוגרים יש לי עורך, כי שם תמיד צריך לקצר. את הספר ״ילדה״, עליו קיבלתי את פרס ספיר, ערך אלי הירש.

 

מתי הבנת שאת סופרת מצליחה, ומה ההכרה הזו שינתה אצלך? אף פעם. יש אנשים שיש להם כרטיס ביקור עליו כתוב ״משורר״. אני מכירה אחד כזה. אם שואלים אותי מה המקצוע שלי אני כותבת מאיירת, לא סופרת. אני מעריצה ספרות, ספרים מהווים חלק מאוד משמעותי בחיים שלי, לכן קשה לי להגיד שאני סופרת. זה שאני מצליחה זה נכון וזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. לא מזמן, כשרציתי לעבור את הכביש, נהג משאית ענק עצר אותי, השתרבב מהחלון וצעק לי: ״אלונה פרנקל, אני גדלתי על הספרים שלך״. אני שומעת את זה הרבה כי הספרים כבר ותיקים, יש דור שני ושלישי שמכירים את הספרים, וזה ממש פלא פלאים.

 

מי האדם הראשון שקורא את כתבי היד שלך? אני יודעת שאנשים נותנים את כתבי היד שלהם למישהו קרוב לשמוע או לחוות דעה. אני לא עושה את זה. כשאני כותבת, הניסיון שלי הוא להתחבר לילד שבתוכי. זה נשמע קצת מופרך, אבל ממש ככה אני עובדת. אני רוצה לרצות את עצמי, לנחם.

 

אז כשאת מסיימת ספר חדש את מיד שולחת אותו להוצאת ספרים? כן. לא היו לי שום יומרות להיות סופרת, אז גם לא היו לי פרפרים. לא ישבתי וחרקתי שיניים ושאלתי את עצמי אם יקבלו או ידחו – ולא קרה שדחו ספר שלי. אם בהוצאה אחת אמרו לא, הוצאה אחרת הסכימה לפרסם את הספר. זה נדיר, ואני מעריכה את זה. זה מזל שאי אפשר לתאר. עם זאת, זה שספר אחד הצליח מאוד לא אומר שכל שאר הספרים הצליחו. יש ספרים שנמכרים ב-1000 עותקים כל חודש ויש כאלו שנמכרים ב-3 עותקים. השם הוא לא ערובה, ואם תשאלי אותי למה ספר אחד מצליח ואחר לא, אני לא יודעת לענות. יש המון ספרים נורא מוצלחים שלא מצליחים. יש בארץ המון מאיירים מוצלחים ומעט מאוד מצליחים.

 

איך מתחיל תהליך הכתיבה אצלך – מאיור או מטקסט? תמיד תהליך הכתיבה מתחיל מטקסט. צריך להיות לו קצב והיגיון ורק אחר כך אני מחלקת לאיורים. אני אוהבת לעבוד עם הידיים, אני סקרנית לראות איך ייצא האיור, לכתוב הרבה יותר קשה לי. זה כל כך אבסטרקטי. כשרואים צבע עליז הוא עליז, אבל לכתוב את המילה ״עליז״ לא מספיק כדי לתאר את הרגש. צריך לכתוב משפט שיגרום לך להרגיש שמחה. זה עולם שונה לגמרי. כשקוראים ולפתע נעתקת הנשימה – זה פלא.

 

איך את משלבת את תהליך הכתיבה בחיי היומיום? איפה ומתי את כותבת? אני גרה בבית שכולו מלא ספרים וציורים יפים, כבר אין קירות. אף ציור או ספר שלי לא בחוץ על האצטבא, כי אני לא אוהבת לראות את זה. יש לי בן זוג נחמד, יש לי חתולה, יש לי דג זהב שקוראים לו אלכסנדר, יש מיזוג, יש דפים משומשים של הפקס. הכל מסודר בדיוק כמו שאני רוצה. אז אני יושבת לי עם הערימה של הדפים המשומשים, וכותבת בכתב יד. לא כל יום ולא כל שעה. אם בא לי פתאום רעיון אני משתעשעת איתו. אני כותבת ומעתיקה, ומהדף המשומש אני עושה כדור וזורקת על הרצפה כדי שהחתולה תשחק בו. כשאני רואה הרבה כדורי נייר אני מרגישה גאווה. אז אני אומרת ״הרווחתי את הקפה שלי״. כשהספר גמור אני נותנת אותו להקלדה ועל הספר המודפס אני עושה המון תיקונים.

 

לאחר קריירה כל כך ענפה, שהגשימה חלומות רבים, האם יש לך חלומות נוספים? אני רוצה לראות את הזוהר הצפוני והייתי רוצה לגדל ינשוף, אבל אמרו לי שאי אפשר. רציתי לגעת בידיים בספר עתיק, מאויר. ביקשתי עזרה בעניין מגיל חובב, שמקורב לספריה הלאומית. הזמינו אותנו לסיור שם והיה פשוט כביר.

 

מה הדבר החשוב ביותר בעיניך לתתו כעצה וכצידה לדרך לאדם שכמה לכתוב? העצה הכי חשובה היא להימנע מקלישאות. לנפות, לכתוב כאילו משלמים לך על כל מילה שלא כתבת ולהיות כנה ואתי. כתיבה אתית היא כתיבה אסתטית.

 

מה פירוש הדבר? שיש טוב ויש רע. הכתיבה לא צריכה להיות דידקטית, אבל אם את לא מאמינה במשהו, אל תנסי למכור אותו לאחרים.

 

Comments are closed.

- צור קשר -

 אני מסכימ/ה לקבל דוא"ל מסטימצקי הוצאה לאור

- טיפים לקראת פרסום ספר -

הנה חלק מהפרטים החשובים שצריך לקחת בחשבון לפני שמחליטים אם להוציא לאור ספר

  • אין לך סיבה לחשוש
    מלשלוח את כתב היד שלך

    הסופרים הגדולים ביותר השליכו
    את ספר הביכורים שלהם למגרה.
    אנחנו לא רוצים לפספס את
    הסופר הבא…

  • אם מישהו אומר
    “זה לא יעניין אף אחד”

    הוא שוכח כי כולנו רקמה
    אנושית אחת חיה, הכל משותף
    ומעניין את כולם, גם הפרטים
    הקטנים, תהליך ההוצאה לאור
    מתאים לכולם.

  • מומלץ מאד

    לתת לכמה שיותר אנשים
    שאוהבים אותך לקרוא את כתב
    היד ולחייב אותם להאיר ולהעיר.
    ביקורת שבאה מאהבה, כלום
    לא ישווה לה.

  • אין טעם להפעיל צנזורה

    כגון “מה אמא שלי תגיד אם
    היא תקרא את זה???”.
    זה לא משרד החינוך!
    זוהי יצירה!!!
    וכמו לנו האנשים, גם לה
    יכולים להיות צדדים אפלים…

  • כדאי לך לחשוב על הנצח

    ספר הוא משהו שישאר אחריך,
    ערכי, חשוב וחד פעמי.
    חבל שהמתנה הזאת תימנע
    מבני משפחתך.