הגל המבולבל / תם חודרוב: טעימה מהספר

הגל המבולבל / תם חודרוב: טעימה מהספר

הגל המבולבל / תם חודרוב: טעימה מהספר

אנחנו מזמינים אתכם לטעום מהפרק הראשון מספרו של תם חודורוב ״הגל המבולבל״ שראה אור בהוצאת סטימצקי

 

נחיתה רכה
השעה שש בערב ואנחנו נוחתים בחצי שעה איחור. הגב והברכיים הורגים אותי. אני מסתכל על החולצה שלי ונזכר בקפה שנשפך לפני שעתיים וכבר הספיק להתייבש על בגדי הנחיתה החגיגיים. המלצרית עברה אחרי ארוחת החתולים של המטוס והציעה קפה בחיוך של מכשפה שמציעה לשלגיה תפוח תמים. לקחתי שלוק אחד וכמעט נאלצתי להשתמש בשקית הקאה.
הנחתי את הכוס בשקע שעשו עבור הכוס במגש הנפתח, אבל ברכית אחת של בנג’מין שהתהפך מתוך שינה העיפה עליי את כל תכולת הכוס. השקע הזה הוא סימון וי מהגדולים שראיתי, אין שום הבדל בין לשים את הכוס בתוכו או סתם על המגש. בנג’מין זה השם שהמצאתי לשכני לטיסה, פרי הדמיון הסובל שלי, שכמובן הפטיר נחירה והמשיך לישון. זו כבר השעה העשירית לטיסה. כשהתיישבתי בכיסא הייתי ממש
לחוץ שלא אספיק הכול, יש לי שני ספרים, יש שלושה סרטים שאני רוצה לראות, צריך לישון איזה שעתיים-שלוש, יש איזה מאה שירים שהורדתי במיוחד, שמכניסים לאווירת טיול, וגם מה רע בסתם לעצור ולחשוב על החיים. בערך באמצע הטיסה כבר הייתי משועמם ומצאתי עצמי בוהה במפת העולם של המטוס, מסתכל בחוסר אונים על מד הקילומטרים הלא מדויק של כמה המרחק שנשאר זז לאטו. רעש הגלגלים הנפתחים נשמע ואני נחרד, הרעש הזה תמיד מלחיץ אותי. כמה חוסר אונים. המטוס ששועט קדימה במהירות תשע-מאות קמ”ש מרחף כבר שעות על גבי שעות באוויר, נלחם באיתני הטבע. מי נוהג את המטוס הזה כרגע, והאם אני באמת סומך עליו? ואומרים שהחלק הכי מסוכן זה הנחיתה. או שזה ההמראה? לעזאזל, אני מנסה להרגיע את עצמי שאין שום ישראלי שמת בטיסה לדרום אמריקה, וביש מזל זה לא מהתכונות החזקות שלי.
את כאבי הברכיים אני סוחב עוד מהמסלול. יצאתי מנקודת הנחה שאחרי קצת זמן בית, הרבה שעות שינה ושניצלים של אמא, זה יחלים מעצמו. אז לא, גם שנה אחרי השחרור הברכיים שלי לא מראות שום ניסיון להפסיק להציק לי בפרק הזמן הקרוב. תמיד התגאיתי ביכולת המופלאה שלי לישון בכל מצב, אבל התנאים במטוס וההתרגשות היו יותר מדי גם בשבילי, מה גם שהאור הדולק והמזגן שנמצא על מצב “זיעה בבית שחי”
לא עזרו. לא ברור לי למה בטיסה של אחת-עשרה שעות לא מכבים את כל האורות ומנגנים שיר ערש במקום לחלק קפה דוחה ולהציע בשמים למכירה, וכשכן מכבים כבר את האור הצהוב משאירים אור כחול מוזר שעושה סיוטים.
בכלל יש תחושה שכל סוגיית הטיסה היא עניין בינוני למדי. כל דבר במטוס הוא בסטנדרט נמוך. הסרטים בטיסה הם תמיד לא עדכניים בשום צורה, הכיסאות נראים מרשימים יחסית, אבל אחרי שעה מרגישים כמו מכשיר עינויים, ובכלל מה הקטע שאי אפשר להישען אחורה בהמראה ובנחיתה? כאילו שחמישה-עשר סנטימטר שיפוע הם אלה שיעזרו לי במידה שהמטוס יתרסק. האוזניות שלפעמים מחלקים בטיסות מתאימות
אולי לתנוך אוזן של פיל, השמיכה שמחלקים מכסה במקרה הטוב הוביט צעיר, והעיתונים ששמים בגב המושב מלאים במקומות אקזוטיים מטורפים שמבאסים לך ת’צורה על יעד הטיסה הנוכחי שלך. באמת אין סיכוי שהמקומות שם קיימים. “כאן הטייס שלכם, בדקות הקרובות ננחת בשדה התעופה בבואנוס איירס, השעה 18:04 והטמפרטורה עשרים ושמונה מעלות, תודה שטסתם עם בריטיש איירליינס ולהתראות בפעם הבאה.”

אני די מבסוט על האנגלית שלי, שהבנתי מה שנאמר עכשיו בשפת טייסים (כמו שפת נהגי מוניות, דיבור חלש לרמקול וכל המילים מחוברות). אני מביט מהחלון בחיפוש נואש לנוף, אבל כל מה שאני רואה זה את הכנף, שכבר דמיינתי מתפרקת לרסיסים שלושים ושבע פעמים במהלך הטיסה, וכמה נקודות אור שעוד לא החלטתי אם זה השתקפות על
המראה, בניינים, אניות בים או דרקונים. אני צריך לפגוש את אייל ורועי בהוסטל, הם שם כבר מאתמול. כנראה ברגעים אלה הם כבר מגלים את עצמם, מתנסים בדברים חדשים, החליטו מה הם רוצים ללמוד וזיינו כזה שלוש בנות כל אחד. או שהם עדיין ישנים אחרי הטיסה המעייפת הזאת. אני רוצה להישאר ביבשת הזאת לנצח רק בגלל שאין לי כוח לטיסה חזור. הקוקטייל המזוהה עם טיסות הוא הבלאדי מרי – סוג של פיצה שטחנו
לכוס עם כמה עלים. ובאמת לא חשבו על פטנט לעשן סיגריה בתוך מטוס? או להדליק פלאפון ולהשתמש בו בלי חשש שהמטוס יתרסק? והשירותים זה בכלל תעלומה. מטוס כזה גדול ותא שירותים כזה קטן, שאתה צריך לצאת ממנו ברוורס. ויכלו להשקיע עוד קצת הנדסת אנוש ברעש המים שיורדים כדי שלא תיבהל מהמחשבה שהמטוס עומד להתרסק כי הורדת את המים.

אני מסתכל על בנג’מין שיושב לידי, בחור בגיל העמידה, לבוש חליפה מחויטת (שבחום במטוס מזכירה לי קצת במ”פ). בנג’מין עוצם עיניים, מפרקתו שמוטה קדימה בעייפות משכנעת. הוא ישן בשלוש השעות האחרונות, אבל כבר הדליקו את האור, כל האנשים מתארגנים לנחיתה, מדברים, הולכים לשירותים, ורק בנג’מין פה מתעקש לישון כנגד כל הסיכויים. ברור כמו תחזית בקיץ שהוא לא הולך לישון באמת בשארית הטיסה. ראיתי אותו פוקח עיניים כבר ארבע פעמים בכמה דקות האחרונות, עם מבט של עצבים על הסביבה, שאיך כל המטוס הזה לא מבין שהוא החליט לישון וסותם את הפה, ובחוסר הכרה מוחלט במה שקורה הוא מחליט לנסות שוב ושוב. רציתי לנער אותו ולהסביר לו שבחמש הדקות עד שהמטוס נוחת שינה לא תהיה לו, ושלפעמים בחיים צריך להתאים בין הרצוי למצוי, אבל לדעתי הוא דובר רק ספרדית והבנתי שגם אני לא מאוד רציונלי כרגע, ושאולי כדאי לי לא לפנות לזרים עד שאישן ואוכל כמו שצריך. בום! הגלגלים פוגשים את הרצפה ונחתנו. אני משחרר אנחת רווחה ושמח שאני חי. למות בטיסה חזור יהיה הרבה יותר מקובל מבחינתי, אבל בהמראה. להטיס מישהו כל כך הרבה שעות ולהרוג אותו בנחיתה לא מתקבל על הדעת. המטוס מתחיל לחוג ברחבי הרציפים, ואני כמו ישראלי טוב מנתק את חגורת הבטיחות וקם לעמוד בתור עם כל האנשים עוד לפני שהמטוס עוצר. אבל מבט זועף של בנג’מין גורם לי להבין שלא נהוג כך ושכדאי לי לשבת עוד קצת. במילא אף פעם לא הבנתי למה לעמוד בתור אם אפשר לשבת עד שהדלתות נפתחות ופשוט לצאת, אבל התחרותיות שלי לא עומדת בזה שיהיה תור ואני לא אנסה להיות ראשון, חוץ מזה אנחנו בפאקינג ארגנטינה, השעון רץ ויש המון לעשות. אנשים, צאו מהשאננות! המנועים כבו ואנשים מתחילים לקום ולהתמתח. יש תחושת התרגשות באוויר - בוא נתחיל.

Comments are closed.

- צור קשר -

 אני מסכימ/ה לקבל דוא"ל מסטימצקי הוצאה לאור

- טיפים לקראת פרסום ספר -

הנה חלק מהפרטים החשובים שצריך לקחת בחשבון לפני שמחליטים אם להוציא לאור ספר

  • אין לך סיבה לחשוש
    מלשלוח את כתב היד שלך

    הסופרים הגדולים ביותר השליכו
    את ספר הביכורים שלהם למגרה.
    אנחנו לא רוצים לפספס את
    הסופר הבא…

  • אם מישהו אומר
    “זה לא יעניין אף אחד”

    הוא שוכח כי כולנו רקמה
    אנושית אחת חיה, הכל משותף
    ומעניין את כולם, גם הפרטים
    הקטנים, תהליך ההוצאה לאור
    מתאים לכולם.

  • מומלץ מאד

    לתת לכמה שיותר אנשים
    שאוהבים אותך לקרוא את כתב
    היד ולחייב אותם להאיר ולהעיר.
    ביקורת שבאה מאהבה, כלום
    לא ישווה לה.

  • אין טעם להפעיל צנזורה

    כגון “מה אמא שלי תגיד אם
    היא תקרא את זה???”.
    זה לא משרד החינוך!
    זוהי יצירה!!!
    וכמו לנו האנשים, גם לה
    יכולים להיות צדדים אפלים…

  • כדאי לך לחשוב על הנצח

    ספר הוא משהו שישאר אחריך,
    ערכי, חשוב וחד פעמי.
    חבל שהמתנה הזאת תימנע
    מבני משפחתך.