ילד ללא צל / שאול הראל: טעימה מהספר - סטימצקי הוצאה לאור
ילד ללא צל / שאול הראל: טעימה מהספר

ילד ללא צל / שאול הראל: טעימה מהספר

ילד ללא צל / שאול הראל: טעימה מהספר

אנחנו מזמינים אתכם לטעום מהפרק הראשון מספרו של שאול הראל ״ילד ללא צל״ שראה אור בהוצאת סטימצקי

פרולוג — לובליאנה 1998
מכל הישגיו בתחום נירולוגיית הילדים והתפתחות הילד, מכל הפרסים
שבהם זכה, הטקסים שבהם השתתף וההרצאות שנשא, מעולם לא
הרגיש פרופסור שאול הראל סיפוק גדול יותר מאשר ברגע ההוא.
זה קרה בסתיו 1998 ; זה עתה נבחר בלובליאנה שבסלובניה לנשיא
הארגון הבינלאומי של נירולוגיית הילדים, וכינס את ישיבת הוועד
המנהל של הארגון. הוא ישב בראש השולחן והביט בידו המונפת של
הנציג הגרמני, שביקש ממנו את רשות הדיבור. מבטו התעכב על פני
הנציג הגרמני, ולרגע אחד תהה שמא אביו או סבו היה אחד מאותם
קצינים שנכנסו יום אחד לבית הוריו בבריסל והוציאו אותם בכוח על
מנת לשלוח אותם בטרנספורט מספר 20 לאושוויץ, אל מותם הנורא.
מי היה מאמין שאותו ילד, אשר נאלץ להסתתר מהגרמנים במהלך
מלחמת העולם השנייה, שחייו עמדו בסכנה וכמעט נחשבו לאבודים,
יֵשב כעבור כך וכך שנים בראש אותו שולחן, ונציגים מכל העולם
יבקשו ממנו את זכות הדיבור על מנת שהוא יאות לשמוע את חוות
דעתם המקצועית. לו רק הוריו יכלו לצפות בו.
במנוד ראש מנומס ומתוך איפוק אירוני שסיגל לעצמו, התיר
פרופסור הראל לנציג הגרמני להשמיע את דבריו.

1932-1926 — ורשה
בשעות בין הערביים באחד מימי החורף של שנת 1926 , ליטף אידל
הילסברג את זקנו השחור והמטופח והתבונן בעד החלון בגברים
ובנשים שפסעו על המדרכה ברחוב Majzelsa בעירו האהובה ורשה.
מהמקום שבו עמד יכול היה לראות את הבאים והיוצאים מחנות
המשקאות של איצ׳ה פרנס, מוהל העיר, ואת הרווקים השבים הביתה
מעבודתם ועוצרים לארוחה במסעדה של לייזר — אם לא התפתו כמה
מטרים קודם לכן להזמין מהדוכן של טריטל אפונה מתובלת בפלפל
וכוס בירה לצדה. הרחוב היה שקט ולא נותר בו זכר להפגנה שנערכה
אתמול על ידי המפלגה הקומוניסטית.
הוא הביט בתנועת האנשים הערה והרהר בדאגה בדרכי הגורל
המוזרות ובמה שעוד צפון לבנו משה ולשלושת נכדיו. בינו לבינו הודה
כי מבין חמשת ילדיו נפשו קשורה יותר בזו של בנו משה. אולי בגלל
עיניו הרגישות הנוגות הבוחנות את העולם מבעד למשקפיים עגולים
בעלי מסגרת דקיקה, אולי בשל קולו העמוק, קולו של חזן נעים
זמירות, ואולי בשל חמלה עמוקה שהתעוררה בלבו על בנו שהתאלמן
זה מכבר ונותר לבדו מטופל בשלושה ילדים קטנים. הוא חשב בחיבה
על טולה בת השבע, על ישראל בן החמש ועל מרסל בן השנתיים,
ותהה כיצד יגדלו ילדים אלו ללא אם אוהבת.
כמה הוקל לו על כן וכמה שמח כשפחות משנה לאחר מכן
שודך בנו לפרלה רוטבלט העדינה וטובת הלב והציע לה נישואין.
אף שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, חש משה כי זו האישה
שיכולה למלא את מקום אשתו הראשונה ולהיות אם אוהבת לילדיו
שהתייתמו.
פרלה, בת למשפחה אמידה ומכובדת בקהילה היהודית-ורשאית
שירדה מנכסיה עקב פגעי מלחמת העולם הראשונה, הייתה אישה נאה
באמצע שנות השלושים לחייה ועדיין רווקה. בהיותה צעירה השיבה
ריקם את פני מחזריה משום שנאלצה לטפל שנים ארוכות בהוריה
החולים, שכאמור, ירדו מנכסיהם. לא הייתה בפרלה כל מרירות
ומעולם לא חשה כקורבן. אולי משום כך, כפיצוי על אותן שנים
אבודות, זכתה לבסוף בגיל שלושים וחמש, גיל שנחשב אז ל״מופלג״,
במשפחה מוכנה — בעל ושלושה ילדים שנזקקו לה נואשות — טולה
בת השמונה, ישראל בן השש ומרסל הקטן, בן השלוש. היא אימצה אל
חיקה במסירות אין קץ ילדים אלו כאילו היו ילדיה שלה, ובתוך זמן
קצר הם קראו לה “אימא״.
אף שמדובר היה בשידוך, אי אפשר היה שלא להתרשם מן האהבה
העמוקה שניצתה בין בני הזוג. בחדרי חדרים ובצחוק מבויש שלא
תאם את גילו, לחש משה באוזני שושה אמו, שכשראה את פרלה בפעם
הראשונה הרגיש כאילו הברק מכה בו.
אבל בוורשה של תחילת שנות ה 30- של המאה הקודמת לא
הכול נראה כה רומנטי ומבטיח. האנטישמיות, צמח פרא שתמיד היה
שם, ממתין לתנאים האקלימיים על מנת להתרבות, הצליחה לחלחל
למקומות רבים בעזרת המדיניות האנטישמית של הממשלה. עוד לפני
הפוגרומים שיבואו בשנים 1934 עד 1936 , ניתן היה לחוש ברתיעה
ובסלידה מן היהודים עם צמצומן של המשרות שהיה באפשרותם
למלא ועם הקצאת אחוז קטן לאלו שיכלו להתקבל לאוניברסיטאות;
וגם אז חויבו הסטודנטים היהודים, כאקט משפיל נוסף, לשבת בצד
שמאל בלבד של אולם ההרצאות. הקהילה היהודית חיה בתחושה
מבשרת רעות של נרדפות.
מירה, אחותה הצעירה של פרלה, היגרה לבריסל כבר בשנות
ה 20- של אותה מאה. בעלה, יצרן כפתורים, התעשר במהירות,
והיא כתבה לאחותה על המקום הנפלא הזה — בלגיה. ידידו של האב
משה — מר קרמר, שהיגר אף הוא מפולין ועסק בייצור עניבות, הזמין
אותו להצטרף אליו.
ועל כן, בשנת 1932 , כשרגינה, ילדתם המשותפת הראשונה
של משה ושל פרלה, חגגה את יום הולדתה הרביעי, החליטו בני
הזוג להגר גם הם לבלגיה ולהתיישב בבריסל. משה, בעל מלאכה
חרוץ, אשר כמו אביו עסק בייצור עניבות, חשב שלעניבות יזדקקו
בכל מקום תרבותי, ומערב אירופה — כך טען — הייתה מקום
כזה. מה שקורה עכשיו בוורשה בפולין, לא יקרה לעולם בבלגיה
או בצרפת, חשב. משפחת הילסברג ארזה את מיטלטליה ועקרה
בתחילה לאנטוורפן ולאחר שנה לבריסל. כך הצטרפה לזרם הולך
וגדל של פליטים ממזרח אירופה שהגיעו לבלגיה, מדינה מסבירת
פנים יחסית, בין שתי מלחמות העולם, ואט אט היוו את רובה של
הקהילה היהודית בבלגיה. הם אמנם לא היו בעלי אזרחות בלגית,
אך יכלו להישאר במעמד של זרים. זה לא מנע מהם להוות ציבור
בעל תודעה ציבורית, פוליטית ויהודית מפותחת, שהשכיל לארגן
את חייו בתחומי פעילות שונים: בראש ובראשונה עזרה הדדית וסיוע
לפליטים, וכן חינוך, תרבות, ספורט, פעילות נוער ועוד. כל התנועות
שהיו פעילות בעולם היהודי — כדתיים, ציוניים, פועלי ציון שמאל
וקומוניסטים — הכו שורש גם בקהילה היהודית בבלגיה. וגם משה
הילסברג, שאהב להיות פעיל, מצא מקומו שם.

Comments are closed.

- צור קשר -

 אני מסכימ/ה לקבל דוא"ל מסטימצקי הוצאה לאור

- טיפים לקראת פרסום ספר -

הנה חלק מהפרטים החשובים שצריך לקחת בחשבון לפני שמחליטים אם להוציא לאור ספר

  • אין לך סיבה לחשוש
    מלשלוח את כתב היד שלך

    הסופרים הגדולים ביותר השליכו
    את ספר הביכורים שלהם למגרה.
    אנחנו לא רוצים לפספס את
    הסופר הבא…

  • אם מישהו אומר
    “זה לא יעניין אף אחד”

    הוא שוכח כי כולנו רקמה
    אנושית אחת חיה, הכל משותף
    ומעניין את כולם, גם הפרטים
    הקטנים, תהליך ההוצאה לאור
    מתאים לכולם.

  • מומלץ מאד

    לתת לכמה שיותר אנשים
    שאוהבים אותך לקרוא את כתב
    היד ולחייב אותם להאיר ולהעיר.
    ביקורת שבאה מאהבה, כלום
    לא ישווה לה.

  • אין טעם להפעיל צנזורה

    כגון “מה אמא שלי תגיד אם
    היא תקרא את זה???”.
    זה לא משרד החינוך!
    זוהי יצירה!!!
    וכמו לנו האנשים, גם לה
    יכולים להיות צדדים אפלים…

  • כדאי לך לחשוב על הנצח

    ספר הוא משהו שישאר אחריך,
    ערכי, חשוב וחד פעמי.
    חבל שהמתנה הזאת תימנע
    מבני משפחתך.