אתנה / אורלי קראוס ויינר: טעימה מהספר

אתנה / אורלי קראוס ויינר: טעימה מהספר

אתנה / אורלי קראוס ויינר: טעימה מהספר

אנחנו מזמינים אתכם לטעום מהפרק הראשון מספרו של אורלי קראוס ויינר ״אתנה״ שראה אור בהוצאת סטימצקי

ישנם אירועים שגם אם תתכונני אליהם כל חייך, הם תמיד יתפסו אותך לא מוכנה. כך למשל הרגשתי בליל מותה של אימא. אף שמחלתה הייתה עובדה ידועה במשך שנים, בלילה שבו היא נפטרה הרגשתי בדידות איומה עד כדי פניקה. אותה תחושה היא שגרמה לי לעזוב מאחוריי את כל העולם המוכר שהקיף אותי ולנסות להתקבל לעבודה היחידה ביקום, שבמסגרתה הפכתי באמת בודדה. בלי אפשרות אמיתית לשתף מישהו מבחוץ במתרחש בחיי. פסיכולוגים, כמובן, יגידו שזאת תגובה מקובלת ושכיחה. היות שהרגשתי שממילא אי אפשר לסמוך יותר על אף אחד שיישאר לצִדי ויחלוק איתי לנצח את עולמי, העדפתי לנתק את עצמי במכוון. וזאת כדי להשאיר בידי לפחות את תחושת השליטה במתרחש בחיי. מגננה כנגד חרדת הנטישה, כך הם היו מכנים זאת. אבל זאת כמובן טעות. כי דווקא במסגרת העבודה החדשה, כלוחמת באחת החוליות המבצעיות במוסד, שמכל השמות המשמימיים בעולם זכה בקרב עובדיו לכינוי האפור “המשרד”, החלה להיבנות אצלי התחושה שאני מוקפת במשפחה. זה לא קרה ביום ואפילו לא בשנה, לכן גם לא הרגשתי כיצד התחושה הזאת מתהווה. היא הלכה ותפסה תאוצה מיום שמוניתי לראש חוליה. אבל רק כשקיבלתי את ההודעה שאחת הלוחמות שלי, עלמה, נהרגה, הבנתי עד כמה הנחתי לעצמי לשקוע בתחושת המשפחתיות. ההרגשה הייתה אפילו קשה יותר מאשר כשאימא נפטרה. הפעם חשתי בפירוש שעולמי חרב עליי. זה התחיל עם מחנק דמוי אגרוף בבטן ואחר כך רק הלך והחמיר.

ולא עזרה סוללת הפסיכולוגים שהסבירו לי חזור והסבר שאני חייבת להשאיר את האירוע המצער מאחוריי ולהמשיך הלאה. קודם כול, הניסוח כשלעצמו היה טיפשי וחסר רגישות. הכינוי ‘אירוע מצער’ יכול היה להתאים לציון נמוך מדי בפסיכומטרי שבגללו אכן לא התקבלתי לפקולטה לרפואה, או אפילו לנטישה על ידי אהוב לבי ממש לפני החופה (אירוע שהתרחש אמנם הפוך, אבל יכולתי בהחלט לדמיין איך הוא הרגיש). אך לכנות את המוות של עלמה, כלפיה הרגשתי אחריות לפחות כמו לבת שמעולם לא הייתה לי, כאירוע מצער ולא כטרגדיה, שבר ואסון לאומי, נראה לי חסר רגישות עד כדי טמטום. גרועה מזה הייתה התנהגותו של מפקד היחידה שלי, תומר. דווקא הוא, שמכל האנשים בעולם אמור היה להבין את תחושת האשמה שלי שנבעה ממעילה בלתי נסבלת באחריותי. מעילה שנמשכה לאורך שנים שבהן העלמתי עין ממה שהתרחש בתוך החוליה שלי, זאת שהחשבתי כמשפחתי. אמנם כל המערכת העלימה עין מאירועים מסוימים. במיוחד כאלה שנכללו בתחום היחסים שבינו לבינה והתרחשו בתוך החוליות. אך זה ממש לא ניחם אותי, בוודאי שלא הוריד עשירית האחוז מהאשמה שחשתי.

לתפיסתי, תומר היה הראשון שהיה צריך לחשוב כך, לתקוף אותי במלים חריפות ולהעיף אותי מהשירות. עם זאת, הוא בחר להכריח אותי להישאר ביחידה והסכים רק להשעות אותי “לתקופה” מתפקידי כלוחמת וכראש חוליה. בתנאי שבתקופה הזאת אשאר ביחידה במתקן האימונים שלנו בתפקיד חדש, שהוא המציא במיוחד בשבילי – עוזרתו האישית. מעצם הגדרת התפקיד אפשר היה לחשוב שאצטרך לבצע פעולות שיעזרו לו, אבל בפועל מה שהתרחש היה בדיוק ההפך. הוא היה זה שכל הזמן ניסה לעזור לי, בעיקר בשיחות מוטיבציה מעצבנות שהיו אמורות להבהיר לי מדוע אין סיכוי שבעולם שהוא והמערכת יוותרו עליי. “ישנם שלושה סוגי אנשים בעולם, בֶלו”, הוא הסביר לי באחת מאותן שיחות חופרות, “הסוג הראשון הוא אלה שנולדו זקנים ובורגנים, וכל מה שהם רוצים זה חיים שקטים, נוחים ומשעממים. את אלה אין סיכוי שתמצאי ביחידה שלנו, זה ברור?” “כן”, נאנחתי ולגמתי מהקפה השחור שהוא הכין לי, שטעמו היה
מר בדיוק כמו הרגשתי.

“אוקיי, אז הסוג השני הוא אלה שרוצים חיים מעניינים ומלאי אקשן. אבל הבעיה עם החבר’ה מהסוג הזה היא שבאיזשהו שלב חלקם הגדול מתעייפים וגם רוצים לנוח ולהתברגן. לצערי, אלה רוב האנשים בעולם. וזה משאיר אותנו עם הקבוצה השלישית, אותם יחידי סגולה שלעולם לא מתעייפים מהאקשן, שביניהם, מסיבות מובנות, פיזיות ורגשיות, אחוז הנשים קטן ביותר. את מבינה אותי, בלו?” הנהנתי בעייפות, למרות הקפה ועל אף שהשעה הייתה בסך הכול
עשר בבוקר. “יופי”, הוא חייך בשביעות רצון, “ואת אחת מיחידות הסגולה שנמנות על קומץ הנשים האלה שתמיד יחפשו פעילות מאתגרת ועתירת אדרנלין. וזה, בשכלול התכונות היחודיות שלך, השכל, אומץ, קור הרוח והאינטואיציה המיוחדת שלך, שלא לדבר על ההופעה החיצונית המהממת שרק הולכת ומשתבחת עם השנים”, חיוכו התרחב למראה העווית העצבנית שחלפה על פניי, “כל אלה גורמים לי להילחם עליך, אפילו נגד עצמך ולהתעקש לעשות כל
מה שאני יכול כדי להשאיר אותך במערכת, ביחידה שלי ובתור ראש חוליה”.

“תשכח מזה!” מיהרתי להגיב, “גם אם אשאר בסופו של דבר במשרד, מה שבכלל לא בטוח, אני בחיים לא אחזור להיות ראש חוליה!” “נחיה ונראה!” הוא ענה באותו חיוך ידעני ומעצבן. חיוך שהבהיר לי שהוא סומך בעיקר על כך שבמוקדם או במאוחר אתגעגע לחיים עתירי האקשן והאדרנלין, וכמו מכורה לסמים קשים אחזור בעל כורחי לאותו תפקיד שבגללו הגעתי לנקודת השפל הנמוכה ביותר בחיי. אם היו לי חיים מחוץ למערכת, זה ודאי היה מעלה את הסיכויים שלי להצליח לחלץ את עצמי ממנה. אבל כאמור לא היו לי. עשר שנים בניתי לעצמי את המלכודת שממנה ניסיתי להיחלץ עכשיו. מהיום שבו הצטרפתי לאחת החוליות ביחידת הלוחמים של המוסד. תומר בכבודו ובעצמו היה אז מפקד החוליה. אני ועוד בחור בשם זוהר, שמהר מאוד כונה זורו בגלל מראהו הלטיני, הצטרפנו אליה הישר מהקורס. מלבדנו מנתה החוליה עוד כמה גברים ונשים שהיו אמנם ותיקים מאיתנו, אבל בערך בני גילנו. בהתחלה, כשרק הגענו, צוּותנו למשימות שבהן נדרש היה לעבוד בזוגות, עם הוותיקים יותר. אבל אחרי חצי שנה בערך, כשכבר נחשבנו וותיקים מספיק, החליט תומר, מסיבות שעד היום לא נהירות לי עד הסוף, לשלוח אותי ואת זורו כמעט לכל משימה לה נדרש זוג שהתחזה לרומנטי. כך חלפו להן חמש שנים, עד שתומר קודם לתפקיד מפקד האגף והחליט למנות אותי למחליפתו. זורו ואני היינו היחידים ששרדנו מהחוליה המקורית. השאר קורצו מן הסתם מהחומר של הקבוצה השנייה שעליה הרצה לי תומר, ופרשו איש איש לדרכו.

למרבה המזל, לא היו לזורו שאיפות להיות המפקד. הוא לא אהב את האחריות הכרוכה בתפקיד. רק בימים אלה הבנתי אותו עד הסוף, כשהסתבר בכמה כאבי לב וייסורים כרוכה האחריות הזאת. למעשה, אם הייתי קצת יותר כבדת ראש ופחות ילדותית וששה אלי אקשן, הייתי צריכה להבין שבמוקדם או במאוחר, יגיע רגע התשלום על ההפקרות שבה הרשינו לעצמנו להתנהל. אמנם בכל מה שהיה קשור לשמירה על נוהלי ביטחון ובטיחות כלפי חוץ, לא היה רבב בתפקוד החוליה שלנו.

לאף אחד מאיתנו לא היו חיים מחוצה לה. לא חברויות ארוכות טווח ולא קשרי משפחה הדוקים. אפילו בקרב אלה מאיתנו שהייתה להם פעם משפחה קרובה, הלכו הקשרים הללו והתרופפו עם הזמן. אך בתוך החוליה, הדינמיקה הייתה צפופה ואינטנסיבית. היינו החברים הכי טובים, המשפחה הכי קרובה וכל מה שקשור לכך. בארץ התגוררנו בנפרד, בדרך כלל בדירות שכורות. כדי לשדר תדמית של צעירים בוהמיינים שכמו רוב הצעירים בגילנו נאבקים להחזיק את הראש מעל המים. נפגשנו לפעמים בעיקר בתל אביב במה שנראה כנסיבות חברתיות, וגם זאת בכפוף לאישורי כמפקדת החוליה. בערבי חג ושבת ארגַנו מדי פעם ארוחות ערב, כל פעם בדירה אחרת. לבני ולבנות הזוג שהחזיקו איתנו מעמד יותר משבוע, המצאנו סיפור כיסוי על היכרות עמוקה כשלמדנו לתואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת תל אביב. מובן שאף אחד מהם לא טרח לבדוק את העניין. בהתחשב בעובדה שאיש מהם לא שרד לצִדנו יותר מדי זמן, זה גם לא היה חיוני. לכאורה, לא ניהלנו קשרים משמעותיים ועמוקים יותר מאשר כל חבורה אחרת של חברים מילדות, מהצבא או מהאוניברסיטה. היו הרבה חבורות כאלה בעולם. אלא שבניגוד אלינו, הקשרים בתוך החבורות הללו היו מתרופפים ואפילו נעלמים לגמרי לעתים, בכפוף להתבגרות ולהתמסדות בתאים משפחתיים. הבעיה הייתה שאצלנו עתיד כזה לא נראה באופק. חמור מזה, כשהיינו מצוּותים בזוגות למשימות בחו”ל, קרה לא פעם שהזוגיות המבוימת הזו  מומשה באופן פיזי בלילות שבהם חלקנו מיטה משותפת במלון או בדירת מסתור. תומר נתן לי להבין ממש מההתחלה, שזהו דפוס התנהגות מקובל ביחידה. ומעצם היותן של המשימות מלחיצות בעליל, אפילו דפוס נורמלי.

השיחה היחידה בינינו על העניינים הללו נערכה בבריסל. זה היה בימיי הראשונים ביחידה, כשהוא ציוות אותי להיות זוגתו במשימת מעקב אחרי מוחמד ג’דיד, אחד מראשי הזרוע הצבאית של החמאס שהיה מועמד לחיסול. במלון נרשמנו כמובן כזוג נשוי. אך כשנכנסנו לסוויטה וגיליתי שיש בה רק מיטה זוגית אחת, ועוד ספה לא ממש נוחה בסלון, נשתלתי אובדת עצות במרכז חדר השינה והבטתי בו במבט תוהה. “אוקיי, בלו”, הוא אמר לי בטון משועשע, “אני יודע שבקורס לא מדברים על זה. אבל הרעיון הוא שנישן באותה מיטה, כדי שגם המנקות לא יחשבו שיש לנו בעיות בזוגיות. אני מציע שלא נתחייב מראש למה שיקרה בינינו בלילות ופשוט נזרום עם מה שנרגיש”.

“אבל…”, התחלתי לגמגם במבוכה שלא הייתה אופיינית לי כלל וכלל. “בלו”, חיוך הופיע על פניו, “את יודעת שיהיו גם משימות שבהן תיאלצי לעמוד בסיטואציות כאלה עם אנשים הרבה פחות אטרקטיביים ממני?” הנהנתי. על זה דווקא דיברו איתנו בקורס. הרבה אפילו. ימי הדרכה שלמים שהעבירו פסיכולוגים, סוציולוגים וסקסולוגים הוקדשו לאפשרויות שבהן הלוחמים, נשים כגברים, יישלחו למשימות שיכללו פיתוי מיני. אבל אף אחד לא דאג להכין אותנו לאפשרות
שבמשימה הראשונה שלנו נצטרך לישון באותה מיטה עם מפקד החוליה שלנו שאליו לפחות אני הרגשתי יראת כבוד יוצאת דופן. “אז אם לא הבנת את זה עד עכשיו, מה שמצפים ממך בכללי הוא להתייחס לכל הסוגיה הזאת של סקס באופן הכי קליל שאפשר. אם זה ייראה לך טבעי ונכון, תזרמי עם זה; ואם לא, תסובבי את הגב ותלכי לישון. מה שאני יכול להבטיח לך, לפחות עם החבר’ה שלנו, זה שאף אחד לא ינסה לגרום לך לעשות משהו שלא תרצי”, הוא המשיך, ולמראה הבעת חוסר האמון שעלתה כנראה בעיניי, הרצין והוסיף, “ואם חס וחלילה, יקרה משהו כזה, אני מצפה שתתלונני מיד על הדפוק הזה, והוא יעוף לאלתר מהמערכת!” “אוקיי”, אמרתי בזהירות. במקביל ניסיתי לרוקן את מוחי ממגוון האפשרויות הפרועות שעלו בו, כולל הסצינה שבה מישהו מהחבר’ה מנסה לכפות את עצמו עליי ואני מכניסה לו ברך בביצים, כמו שלימדו אותי בשיעור קרב מגע, עד שנשמתו פורחת. “בלו תרגיעי”, הוא טפח על כתפי בעידוד כאילו הייתי איזה חבר מהשכונה, “את תהיי בסדר גמור! אני יודע עלייך מספיק כדי להיות בטוח במה שאני אומר!” ראש החוליה שלי התכוון לעברי המרשים בתחום מערכות היחסים. עבר שכלל לא מעט סטוצים גם בתקופות שבהן הייתי בקשרים רומנטיים ארוכי טווח. למעשה, זה היה הנוהל המקובל שלי בתקופות שהיה נראה לי שהקשר הולך והופך רציני מדי. אז הייתי מיד מחפשת את דרכי המילוט ממנו, דרכים עקלקלות שבדרך כלל עברו דרך מיטות של אחרים.

באופן לא מפתיע, החל מאותה שיחה שבה הבהיר לי תומר שהוא מכיר היטב את ההיסטוריה שלי, התחלתי להרגיש באמת כמו החברה הכי טובה שלו. הפכתי אדישה לגמרי לגופו הערום, כשלא טרח אפילו לגשת למקלחת כדי להחליף בגדים. החזקתי איתו ידיים במסעדות רומנטיות, תוך כדי מעקב אחרי אותו מוחמד ג’דיד, שלצערה הרב של הדיאטה הנצחית שלי היה חובב מסעדות. באותם מעמדים סיפרתי לו את הקטעים הכי מביכים או הדוחים שקרו לי בחיים, כדי לא להיקלע ולו לרגע לסיטואציה שבה ייפגשו עינינו בהבעה הזאת שמתחילה לפזר את הפרפרים בבטן. מניסיוני, ידעתי שלפרפרים הללו יש נטייה להתחיל להתעופף דווקא באותן סיטואציות שבהן הכי לא מצפים להן, לכן כדאי היה לנטרל אותם מראש במעמדים שבהם קיים הפוטנציאל. אבל בלילה שלפני חיסול אותו מוחמד, שבו היינו אמורים להיות ברכב שיימלט את המתנקש, חשתי לפתע את האדרנלין שהחששות והדריכות הזרימו בכל גופי, שהקשה עליי את האפשרות להירדם.

“בלו, תירגעי כבר”, שמעתי את תומר ממלמל, אחרי שעה ארוכה שהתהפכתי על יצועי, מתקשה למצוא תנוחה נוחה לשינה. “אני מנסה, אבל לא מצליחה”, התלוננתי, “חבל שלא הקשבתי כל השנים לחברות הרוחניקיות שלי שהציעו לי לבוא איתן לקורס יוגה”. “אני מכיר דרך אחרת להירגע, שהיא אפילו יותר אפקטיבית מיוגה”, שמעתי את קולו המשועשע. שניות ספורות לאחר מכן, התחלנו להתנשק ולהתגפף במרץ. וחצי שעה אחר כך כבר נרדמנו כמו שני דובים בחורף. בחמש וחצי בבוקר למחרת יצאנו למשימת החיסול שהוכתרה בהצלחה. מאז לא הוספנו, תומר ואני, לדבר על הנושא או להזכיר אפילו ברמז את מה שהתרחש באותו לילה בבריסל.

Comments are closed.

- צור קשר -

 אני מסכימ/ה לקבל דוא"ל מסטימצקי הוצאה לאור

- טיפים לקראת פרסום ספר -

הנה חלק מהפרטים החשובים שצריך לקחת בחשבון לפני שמחליטים אם להוציא לאור ספר

  • אין לך סיבה לחשוש
    מלשלוח את כתב היד שלך

    הסופרים הגדולים ביותר השליכו
    את ספר הביכורים שלהם למגרה.
    אנחנו לא רוצים לפספס את
    הסופר הבא…

  • אם מישהו אומר
    “זה לא יעניין אף אחד”

    הוא שוכח כי כולנו רקמה
    אנושית אחת חיה, הכל משותף
    ומעניין את כולם, גם הפרטים
    הקטנים, תהליך ההוצאה לאור
    מתאים לכולם.

  • מומלץ מאד

    לתת לכמה שיותר אנשים
    שאוהבים אותך לקרוא את כתב
    היד ולחייב אותם להאיר ולהעיר.
    ביקורת שבאה מאהבה, כלום
    לא ישווה לה.

  • אין טעם להפעיל צנזורה

    כגון “מה אמא שלי תגיד אם
    היא תקרא את זה???”.
    זה לא משרד החינוך!
    זוהי יצירה!!!
    וכמו לנו האנשים, גם לה
    יכולים להיות צדדים אפלים…

  • כדאי לך לחשוב על הנצח

    ספר הוא משהו שישאר אחריך,
    ערכי, חשוב וחד פעמי.
    חבל שהמתנה הזאת תימנע
    מבני משפחתך.